<h1>ראבי"ה סימן תתקמ"א</h1>
<h2>דף ח:</h2>
נראה בעיני שאם נמלח בשר וחלב יחדיו, שצריך הבשר קליפה במקום שידוע שנגע בחלב וצריך להעמיק בקליפתו קצת יותר לפי אומד הדעת ממה שאם נמלח בהדי נבילה כחושה. וגבי ציר לא שייך למימר בעידנא דפליט לא בלע כי אם גבי דם. ואמר [חולין קי"ב ע"ב וש"נ] הטמא לאסור צירו ורוטבו וקיפה שלהן. ואם נפשך לומר הא אמרינן [שם צ"ז ע"ב] דמליח הרי הוא כרותח דצלי, וגבי צלי אמרינן בפרק גיד הנשה [שם ע"א] שאני חלב דמפעפע, ואמרינן גבי גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אודניה, כי דייקת ביה לאו מילתא היא דהא פרכינן עלה והא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה. ומדקאמר בחלבו, ש"מ דחלב היה שם איך מעט שיהיה ואי איפשר דלא פיעפע פורתא ואפילו הכי שרי ליה ר' יוחנן בקליפה עד שמגיע לחלבו, פירוש עד מקום שנשער שפיעפע חלבו והשאר מותר. והא דאסרינן מריש אוני כגון שחלב היה מרובה וניכר שמפעפע בכל מקום ונוטף אפילו מריש אוני כשניתך מחום האש. וכן משמע מההיא דכוליא בחלבא הוה [שם] שפירש ר"ש דשרייה משום דמפסיק קרמא בינייהו ולא עבר את כולו. ולא תיקשי לרב הונא התם עבר את כולו. הכי סוגיא ופירושא. וכיון שהוכחנו דכל היכא דאי איפשר שפיעפע בכולו דשריא עד קליפת מקום הפיעפוע אפילו בכוליא הטמונה ומכוסה בחלב כיון שחלב דק מהני קרמא, ואפילו גבי צלי, כ"ש גבי מלוח שנראין הדברים לעינים שאינו מפעפע וניתוך כאן מתוך חום צלי אש, שאפילו אם החלב מרובה אינו ניתוך, דסגי ליה בקליפה טפי פורתא מבכחוש משום הציר. ותו דהחתיכה עבה מקרום כוליא. ואע"ג דהוי כרותח דצלי, בצלי אזלי נמי רבנן בתר אומדנא, שאם לכל דבריהם שוין, וכי נימא ריחא (לאו) מילתא היא למאן דאית ליה, במליח שלא נגעו זה בזה אם הם מכוסים בכלי אחד כמו צלי. אתמהא. אלא הכל לפי העניין, דאין ריחו נודף כמו בצלי. ואע"ג דאיכא מאן דמשני [שם] כילכית באילפס הואי, כל הני שינויי לא פליגי אהדדי, אלא כל חד וחד מאי דשמיע להו קאמר היכי הוה עובדא, אבל כל חד וחד מודה לסברא דחבריה אי הוה מתרע הכי. ובפר"ח ובדברי גאון אחד כתוב והילכתא כוותיה דרב הונא וכדשנינן שאני חלב דמפעפע ונבלע בכל האברים מדפריך מדרב הונא אשמואל. ותו מדאמרינן [צ"ג ע"א] גבי חוטי דתרבא דלית ליה תקנתא עד דשליף להו ש"מ הילכתא כוותיה. והא דאמר ר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף והולך עד שמגיע לחלבו נדחו דבריו חדא דאמרו ליה כחוש היה ועוד דרב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבא הוה ורבא אמר כילכית באילפס הוה ולדבריהם לא נדחו דברי רב הונא וסוגיא כוותיה. עד כאן לשונם. ונ"ל דהכי בעי למימר. נדחו דברי ר' יוחנן, לא בחלב מרובה דומיא דרב הונא איירי ותיקשי אהדדי, אלא נדחו דלא קשיין אהדדי, ולא פליגי דכחוש הוה ומיהו פורתא הוה מדקאמר בחלבו, ומיהו הילכתא כרב הונא וכר' יוחנן וככל הני אימוראי דמשני ודחו דלא פליגי. ותו ראייה דתנן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. והתם בצלי דפסח מיירי ורוטבו היינו שומנו ולא מיתסר כוליה בין למ"ד עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אע"ג דהוי רותח, וסגי ליה ביטול מקומו או בקומץ כשיעור אומד הפיעפוע. ותו תניא התם [פ' כיצד צולין] סכו בשמן של תרומה אם של ישראל הוא אם חי ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. ופרכינן מיניה למ"ד תתאה גבר דלדידיה הוה ליה כחם לתוך חם דהיינו רותח ורותח ואמאי סגי ליה בקליפה ומשני שאני סיכה דמשהו עבדי לה. פירוש ואי איפשר שפיעפע בכולו. אבל מעיקרא הוה קס"ד דהרבה בסיכתו ופיעפע בכולו. והכי הילכתא דהא תניא כוותיה דשמואל ושינוייא עיקר. אלמא דבצלי גופיה מיפלגיה הכל לפי מראית העין. במליחה נמי אפילו החלב מרובה, ניכר שאינו מצטמק ונפחת ואין ריחו נודף כמו בצלי שניתוך ומצטמק ונמעט וריחו נודף הילכך לא מיתסר כולי האי גבי מליחה. והא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף אפילו לההוא לישנא דבית השחיטה רותח, ולא אמרינן שדא תיכלא בכוליה ולא ליסגי ליה בקליפה, אע"ג דההיא רותח דמי לבישול וחמיר טפי שמבליע בכל מקום, התם לאו רותח גמור הוא ולא הגיע אפילו לכדי שהיד סולדת בו והוה ליה כההוא דתנן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ז ע"א] חתיכה שנגעה בחתיכה אין אסור אלא מקום שבלע והתם מיירי על כורחי' שלא נתבשלו יחד אלא כשהעלו אותם רותחין מן הקלחת נגעו זה בזה וסגי ליה בקליפה לפי האומד של הבליעה. והא דאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח, איפשר לומר משום דבעי קליפה והכל לפי מה שהדם מרובה על הסכין. וכל מליחה זו שפירשתי שיש לחוש, במליחה שאינו נאכל מחמת מילחו דהוא דווקא הוי כרותח דצלי. ונראה בעיני דמליחות לקדירה הוי שאינו נאכל מחמת מילחו ולא כפר"ש שפירש [קי"ב ע"א ד"ה דאינו] כמו בשר ליבש. וכן משמע בהלכות גדולות דרב יהודאי [הל' דם דקל"ג סע"ב] שפירש דשיעור מליחה כשיעור צלי, דסבירא ליה דצלי מפיק דמא ומלח מפיק דמא הילכך שיעורן שוה. ולדבריו איזה מליחה הוי כרותח דצלי שאינו נאכל מחמת מלחו. וטעמא דמסתבר הוא דקיימא לן כבולעו כך פולטו א"כ ההוא מליחה דמבליע לאסור ההוא נמי מפליט. ובמנחות בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ה"פ, יכול יתן בו טעם (בבינה) [כבינה], מעט, ת"ל תמלח, הרבה. ומסקנה וכן לקדירה. וכן פירש בערוך בערך בינה. וכן שיטת ר"ת. וכן מצאתי בפירוש קדמונים. וכן צריך לפרש יכול יטבלנו בתבן ובטיט שאינו מקפיד לערבו כל כך ופעמים שאינו יפה בלול שבמקום אחר יבש, ת"ל תמלח להחמיר, יכול יעשנו כבניין מעט ת"ל [תמלח] להחמיר אי תמלח יכול במי מלח שאינו חזק כמו מלח גופיה, ת"ל תמלח בגוף תמלח יכול במלח סדומית שחזקה ביותר כדאמרינן בשמונה שרצים [ק"ח ע"ב] אמר רב יוסף לא טבע אינש בימה דסדום וכו', עד תמלח בכל שהוא באיזה מלח שיהיה. ואע"ג דלגבי דם שמלחו פריך כיון דמלחיה נפק ליה מתורת (דבר) [דם] ומשני מהו דתימא משדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל, לאו למימר דבכל קרבנות מלחינן משהו אלא כדאמרי דתמלח טובא משמע אבל גבי דם דלא אפשר הוה אמינא למשדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל. כך נ"ל. ורש"י פירש יכול יתן בו טעם כבינה טובא ת"ל תמלח מעט צריך למלוח משני צידי האבר. וכן מפרש כולה להקל. ואית דגרסי התם וכן לצלי. ואינו בספרים ישנים. אלא וכן לקדירה דווקא גרסינן. וקבלתי ממורי אבי דבמליח צריך קליפה ולא ששים. וכן קבלתי ממורי הראב"ש. וטעמא מסתבר לפי עניות דעתי, דגבי בישול דסליק ליה דיקולא ומבליע בכל מקום שאין האיסור במקום אחד כדאמרינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"ב] בד"א כשניער וכיסה וכו', אלמא כל היכי שלא ניער וכסה לא בטל בס' משום דהאיסור במקום אחד ולא מהני שאר חתיכות שבקדירה לבטל. הילכך גבי מליחה נמי שלא עבר האיסור כל החתיכה אלא במקום נגיעתו דומיא דצלי, שקולף ההוא מקום האיסור וצריך קליפה והשאר לא מהני לבטל. ואם אינו יודע מקום שנגע בחתיכה יקלוף כולה. ואם חתיכות טובא נינהו ונגע האיסור באחת מהן ואינו יודע באיזה נגע, אם חתיכה זו ראויה להתכבד בה בפני אורחים לא בטלה ואע"פ שאין כולה איסור. ואם לאו בטילה בלא קליפה ברוב דחד בתרי בטיל. וכן פסק רבינו שמואל ב"ר מאיר ורבינו יב"א דכל היכי דלא נתבשל יחד איסור והיתר אלא נתערב חד בתרי בטול. ואני דנתי כן הסברא עד שלא ראיתי פיסוקי וראייתי בידי ועת לקצר. וההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשמע בפרק גיד הנשה [צ"ח ע"א] דמשערינן בשישים, צריך לפרש דיקולא קלחת מים כדאמרינן בפרק כל שעה [ל"ט ע"ב] איידי דסליק דיקולא דמיא וכו', ואין לפרש דיקולא סל, דלא במליחה מיירי. ובהלכות גדולות משמע לכאורה דפליג עלן. וזהו לשונו וגידא דנשייא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט לא שנא נתבשל ול"ש נצלה או נמלח אבל שמנונית דידיה כי נתבשל או נמלח אסור כל דמבשל בהדיה אלא כשיעורא דששים. ויש לדחות דששים אנתבשל קאי ולא אצלי ומליח. ורבינו שב"ט פליג נמי וכתב הא דאסר רב הונא בחלב דמפעפע כגון שלא היה ששים וכן במליחה אבל איכא ששים שריא. וכן ראיתי מורים רבותיי ז"ל בשפירא, מליחה בששים, וכן העידו על הרב ר' שמחה. ותשובת רבינו יצחק הלבן זצ"ל הראו לי נמי דמליחה בששים, וראייה מן ההיא אטמתא דמלחו בגידא דנשיא וכו' [צ"ז ע"ב]. וסתם דבריו. ואני דנתי לפניהם כמו שדיקדקתי מההיא דניער וכיסה דלעיל. והיה נראה להם הראייה אלא שהיו נתלים באילנות גדולים. ופירוש דשמע' דאטמתא הכי נראה בעיניי, ההיא אטמתא דאימלח בגידא דנשיא ביה ריש גלותא ע"כ מעט משומן גיד הנשה היה דבוק בו, דמשום גיד גרידא לא הוה מיתסר דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי אתו שאילו למר בר רב אשי ואמר אבא שרי והכי הילכתא א"ל רב אחא לרבינא מאי דעתיך (דאמרת) [דאסרת] דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ואין כאן ששים בשומן ואסור בנותן טעם, הא אמר שמואל לא שנו, דבעינן ששים, אלא שנתבשל בו, דשדא ביה תיכלא בכוליה, אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, והכא השומן הוא המועט ואפילו אם הוא מרובה אינו מפעפע בכולו כדפרי' לעיל וא"צ כי אם לקלוף עם מקום פיעפוע, ואמאי קא אסרית כוליה דמליח כרותח דצלי, וגם צלי סגי ליה בקליפה כדפרי' לעיל אפילו אם יש שומן מעט, ושומן מרובה במליח כשומן מועט דצלי כמו שפירשתי לעיל, וכי תימא כרותח דמבושל קאמר והא וכו'. ועל אורחא דא סלקא שמעתא ואין לפרש דאימלוח בלא שומן הגיד ולתנא דמתניתין דקסבר יש בגידין בנותן טעם פליגי דלא כהלכתא אלא כדפרישית עיקר. אבי העזרי.
<h2>דף צז.</h2>
נראה בעיני שאם נמלח בשר וחלב יחדיו, שצריך הבשר קליפה במקום שידוע שנגע בחלב וצריך להעמיק בקליפתו קצת יותר לפי אומד הדעת ממה שאם נמלח בהדי נבילה כחושה. וגבי ציר לא שייך למימר בעידנא דפליט לא בלע כי אם גבי דם. ואמר [חולין קי"ב ע"ב וש"נ] הטמא לאסור צירו ורוטבו וקיפה שלהן. ואם נפשך לומר הא אמרינן [שם צ"ז ע"ב] דמליח הרי הוא כרותח דצלי, וגבי צלי אמרינן בפרק גיד הנשה [שם ע"א] שאני חלב דמפעפע, ואמרינן גבי גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אודניה, כי דייקת ביה לאו מילתא היא דהא פרכינן עלה והא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה. ומדקאמר בחלבו, ש"מ דחלב היה שם איך מעט שיהיה ואי איפשר דלא פיעפע פורתא ואפילו הכי שרי ליה ר' יוחנן בקליפה עד שמגיע לחלבו, פירוש עד מקום שנשער שפיעפע חלבו והשאר מותר. והא דאסרינן מריש אוני כגון שחלב היה מרובה וניכר שמפעפע בכל מקום ונוטף אפילו מריש אוני כשניתך מחום האש. וכן משמע מההיא דכוליא בחלבא הוה [שם] שפירש ר"ש דשרייה משום דמפסיק קרמא בינייהו ולא עבר את כולו. ולא תיקשי לרב הונא התם עבר את כולו. הכי סוגיא ופירושא. וכיון שהוכחנו דכל היכא דאי איפשר שפיעפע בכולו דשריא עד קליפת מקום הפיעפוע אפילו בכוליא הטמונה ומכוסה בחלב כיון שחלב דק מהני קרמא, ואפילו גבי צלי, כ"ש גבי מלוח שנראין הדברים לעינים שאינו מפעפע וניתוך כאן מתוך חום צלי אש, שאפילו אם החלב מרובה אינו ניתוך, דסגי ליה בקליפה טפי פורתא מבכחוש משום הציר. ותו דהחתיכה עבה מקרום כוליא. ואע"ג דהוי כרותח דצלי, בצלי אזלי נמי רבנן בתר אומדנא, שאם לכל דבריהם שוין, וכי נימא ריחא (לאו) מילתא היא למאן דאית ליה, במליח שלא נגעו זה בזה אם הם מכוסים בכלי אחד כמו צלי. אתמהא. אלא הכל לפי העניין, דאין ריחו נודף כמו בצלי. ואע"ג דאיכא מאן דמשני [שם] כילכית באילפס הואי, כל הני שינויי לא פליגי אהדדי, אלא כל חד וחד מאי דשמיע להו קאמר היכי הוה עובדא, אבל כל חד וחד מודה לסברא דחבריה אי הוה מתרע הכי. ובפר"ח ובדברי גאון אחד כתוב והילכתא כוותיה דרב הונא וכדשנינן שאני חלב דמפעפע ונבלע בכל האברים מדפריך מדרב הונא אשמואל. ותו מדאמרינן [צ"ג ע"א] גבי חוטי דתרבא דלית ליה תקנתא עד דשליף להו ש"מ הילכתא כוותיה. והא דאמר ר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף והולך עד שמגיע לחלבו נדחו דבריו חדא דאמרו ליה כחוש היה ועוד דרב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבא הוה ורבא אמר כילכית באילפס הוה ולדבריהם לא נדחו דברי רב הונא וסוגיא כוותיה. עד כאן לשונם. ונ"ל דהכי בעי למימר. נדחו דברי ר' יוחנן, לא בחלב מרובה דומיא דרב הונא איירי ותיקשי אהדדי, אלא נדחו דלא קשיין אהדדי, ולא פליגי דכחוש הוה ומיהו פורתא הוה מדקאמר בחלבו, ומיהו הילכתא כרב הונא וכר' יוחנן וככל הני אימוראי דמשני ודחו דלא פליגי. ותו ראייה דתנן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. והתם בצלי דפסח מיירי ורוטבו היינו שומנו ולא מיתסר כוליה בין למ"ד עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אע"ג דהוי רותח, וסגי ליה ביטול מקומו או בקומץ כשיעור אומד הפיעפוע. ותו תניא התם [פ' כיצד צולין] סכו בשמן של תרומה אם של ישראל הוא אם חי ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. ופרכינן מיניה למ"ד תתאה גבר דלדידיה הוה ליה כחם לתוך חם דהיינו רותח ורותח ואמאי סגי ליה בקליפה ומשני שאני סיכה דמשהו עבדי לה. פירוש ואי איפשר שפיעפע בכולו. אבל מעיקרא הוה קס"ד דהרבה בסיכתו ופיעפע בכולו. והכי הילכתא דהא תניא כוותיה דשמואל ושינוייא עיקר. אלמא דבצלי גופיה מיפלגיה הכל לפי מראית העין. במליחה נמי אפילו החלב מרובה, ניכר שאינו מצטמק ונפחת ואין ריחו נודף כמו בצלי שניתוך ומצטמק ונמעט וריחו נודף הילכך לא מיתסר כולי האי גבי מליחה. והא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף אפילו לההוא לישנא דבית השחיטה רותח, ולא אמרינן שדא תיכלא בכוליה ולא ליסגי ליה בקליפה, אע"ג דההיא רותח דמי לבישול וחמיר טפי שמבליע בכל מקום, התם לאו רותח גמור הוא ולא הגיע אפילו לכדי שהיד סולדת בו והוה ליה כההוא דתנן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ז ע"א] חתיכה שנגעה בחתיכה אין אסור אלא מקום שבלע והתם מיירי על כורחי' שלא נתבשלו יחד אלא כשהעלו אותם רותחין מן הקלחת נגעו זה בזה וסגי ליה בקליפה לפי האומד של הבליעה. והא דאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח, איפשר לומר משום דבעי קליפה והכל לפי מה שהדם מרובה על הסכין. וכל מליחה זו שפירשתי שיש לחוש, במליחה שאינו נאכל מחמת מילחו דהוא דווקא הוי כרותח דצלי. ונראה בעיני דמליחות לקדירה הוי שאינו נאכל מחמת מילחו ולא כפר"ש שפירש [קי"ב ע"א ד"ה דאינו] כמו בשר ליבש. וכן משמע בהלכות גדולות דרב יהודאי [הל' דם דקל"ג סע"ב] שפירש דשיעור מליחה כשיעור צלי, דסבירא ליה דצלי מפיק דמא ומלח מפיק דמא הילכך שיעורן שוה. ולדבריו איזה מליחה הוי כרותח דצלי שאינו נאכל מחמת מלחו. וטעמא דמסתבר הוא דקיימא לן כבולעו כך פולטו א"כ ההוא מליחה דמבליע לאסור ההוא נמי מפליט. ובמנחות בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ה"פ, יכול יתן בו טעם (בבינה) [כבינה], מעט, ת"ל תמלח, הרבה. ומסקנה וכן לקדירה. וכן פירש בערוך בערך בינה. וכן שיטת ר"ת. וכן מצאתי בפירוש קדמונים. וכן צריך לפרש יכול יטבלנו בתבן ובטיט שאינו מקפיד לערבו כל כך ופעמים שאינו יפה בלול שבמקום אחר יבש, ת"ל תמלח להחמיר, יכול יעשנו כבניין מעט ת"ל [תמלח] להחמיר אי תמלח יכול במי מלח שאינו חזק כמו מלח גופיה, ת"ל תמלח בגוף תמלח יכול במלח סדומית שחזקה ביותר כדאמרינן בשמונה שרצים [ק"ח ע"ב] אמר רב יוסף לא טבע אינש בימה דסדום וכו', עד תמלח בכל שהוא באיזה מלח שיהיה. ואע"ג דלגבי דם שמלחו פריך כיון דמלחיה נפק ליה מתורת (דבר) [דם] ומשני מהו דתימא משדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל, לאו למימר דבכל קרבנות מלחינן משהו אלא כדאמרי דתמלח טובא משמע אבל גבי דם דלא אפשר הוה אמינא למשדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל. כך נ"ל. ורש"י פירש יכול יתן בו טעם כבינה טובא ת"ל תמלח מעט צריך למלוח משני צידי האבר. וכן מפרש כולה להקל. ואית דגרסי התם וכן לצלי. ואינו בספרים ישנים. אלא וכן לקדירה דווקא גרסינן. וקבלתי ממורי אבי דבמליח צריך קליפה ולא ששים. וכן קבלתי ממורי הראב"ש. וטעמא מסתבר לפי עניות דעתי, דגבי בישול דסליק ליה דיקולא ומבליע בכל מקום שאין האיסור במקום אחד כדאמרינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"ב] בד"א כשניער וכיסה וכו', אלמא כל היכי שלא ניער וכסה לא בטל בס' משום דהאיסור במקום אחד ולא מהני שאר חתיכות שבקדירה לבטל. הילכך גבי מליחה נמי שלא עבר האיסור כל החתיכה אלא במקום נגיעתו דומיא דצלי, שקולף ההוא מקום האיסור וצריך קליפה והשאר לא מהני לבטל. ואם אינו יודע מקום שנגע בחתיכה יקלוף כולה. ואם חתיכות טובא נינהו ונגע האיסור באחת מהן ואינו יודע באיזה נגע, אם חתיכה זו ראויה להתכבד בה בפני אורחים לא בטלה ואע"פ שאין כולה איסור. ואם לאו בטילה בלא קליפה ברוב דחד בתרי בטיל. וכן פסק רבינו שמואל ב"ר מאיר ורבינו יב"א דכל היכי דלא נתבשל יחד איסור והיתר אלא נתערב חד בתרי בטול. ואני דנתי כן הסברא עד שלא ראיתי פיסוקי וראייתי בידי ועת לקצר. וההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשמע בפרק גיד הנשה [צ"ח ע"א] דמשערינן בשישים, צריך לפרש דיקולא קלחת מים כדאמרינן בפרק כל שעה [ל"ט ע"ב] איידי דסליק דיקולא דמיא וכו', ואין לפרש דיקולא סל, דלא במליחה מיירי. ובהלכות גדולות משמע לכאורה דפליג עלן. וזהו לשונו וגידא דנשייא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט לא שנא נתבשל ול"ש נצלה או נמלח אבל שמנונית דידיה כי נתבשל או נמלח אסור כל דמבשל בהדיה אלא כשיעורא דששים. ויש לדחות דששים אנתבשל קאי ולא אצלי ומליח. ורבינו שב"ט פליג נמי וכתב הא דאסר רב הונא בחלב דמפעפע כגון שלא היה ששים וכן במליחה אבל איכא ששים שריא. וכן ראיתי מורים רבותיי ז"ל בשפירא, מליחה בששים, וכן העידו על הרב ר' שמחה. ותשובת רבינו יצחק הלבן זצ"ל הראו לי נמי דמליחה בששים, וראייה מן ההיא אטמתא דמלחו בגידא דנשיא וכו' [צ"ז ע"ב]. וסתם דבריו. ואני דנתי לפניהם כמו שדיקדקתי מההיא דניער וכיסה דלעיל. והיה נראה להם הראייה אלא שהיו נתלים באילנות גדולים. ופירוש דשמע' דאטמתא הכי נראה בעיניי, ההיא אטמתא דאימלח בגידא דנשיא ביה ריש גלותא ע"כ מעט משומן גיד הנשה היה דבוק בו, דמשום גיד גרידא לא הוה מיתסר דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי אתו שאילו למר בר רב אשי ואמר אבא שרי והכי הילכתא א"ל רב אחא לרבינא מאי דעתיך (דאמרת) [דאסרת] דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ואין כאן ששים בשומן ואסור בנותן טעם, הא אמר שמואל לא שנו, דבעינן ששים, אלא שנתבשל בו, דשדא ביה תיכלא בכוליה, אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, והכא השומן הוא המועט ואפילו אם הוא מרובה אינו מפעפע בכולו כדפרי' לעיל וא"צ כי אם לקלוף עם מקום פיעפוע, ואמאי קא אסרית כוליה דמליח כרותח דצלי, וגם צלי סגי ליה בקליפה כדפרי' לעיל אפילו אם יש שומן מעט, ושומן מרובה במליח כשומן מועט דצלי כמו שפירשתי לעיל, וכי תימא כרותח דמבושל קאמר והא וכו'. ועל אורחא דא סלקא שמעתא ואין לפרש דאימלוח בלא שומן הגיד ולתנא דמתניתין דקסבר יש בגידין בנותן טעם פליגי דלא כהלכתא אלא כדפרישית עיקר. אבי העזרי.
<h2>דף קח:</h2>
נראה בעיני שאם נמלח בשר וחלב יחדיו, שצריך הבשר קליפה במקום שידוע שנגע בחלב וצריך להעמיק בקליפתו קצת יותר לפי אומד הדעת ממה שאם נמלח בהדי נבילה כחושה. וגבי ציר לא שייך למימר בעידנא דפליט לא בלע כי אם גבי דם. ואמר [חולין קי"ב ע"ב וש"נ] הטמא לאסור צירו ורוטבו וקיפה שלהן. ואם נפשך לומר הא אמרינן [שם צ"ז ע"ב] דמליח הרי הוא כרותח דצלי, וגבי צלי אמרינן בפרק גיד הנשה [שם ע"א] שאני חלב דמפעפע, ואמרינן גבי גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אודניה, כי דייקת ביה לאו מילתא היא דהא פרכינן עלה והא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה. ומדקאמר בחלבו, ש"מ דחלב היה שם איך מעט שיהיה ואי איפשר דלא פיעפע פורתא ואפילו הכי שרי ליה ר' יוחנן בקליפה עד שמגיע לחלבו, פירוש עד מקום שנשער שפיעפע חלבו והשאר מותר. והא דאסרינן מריש אוני כגון שחלב היה מרובה וניכר שמפעפע בכל מקום ונוטף אפילו מריש אוני כשניתך מחום האש. וכן משמע מההיא דכוליא בחלבא הוה [שם] שפירש ר"ש דשרייה משום דמפסיק קרמא בינייהו ולא עבר את כולו. ולא תיקשי לרב הונא התם עבר את כולו. הכי סוגיא ופירושא. וכיון שהוכחנו דכל היכא דאי איפשר שפיעפע בכולו דשריא עד קליפת מקום הפיעפוע אפילו בכוליא הטמונה ומכוסה בחלב כיון שחלב דק מהני קרמא, ואפילו גבי צלי, כ"ש גבי מלוח שנראין הדברים לעינים שאינו מפעפע וניתוך כאן מתוך חום צלי אש, שאפילו אם החלב מרובה אינו ניתוך, דסגי ליה בקליפה טפי פורתא מבכחוש משום הציר. ותו דהחתיכה עבה מקרום כוליא. ואע"ג דהוי כרותח דצלי, בצלי אזלי נמי רבנן בתר אומדנא, שאם לכל דבריהם שוין, וכי נימא ריחא (לאו) מילתא היא למאן דאית ליה, במליח שלא נגעו זה בזה אם הם מכוסים בכלי אחד כמו צלי. אתמהא. אלא הכל לפי העניין, דאין ריחו נודף כמו בצלי. ואע"ג דאיכא מאן דמשני [שם] כילכית באילפס הואי, כל הני שינויי לא פליגי אהדדי, אלא כל חד וחד מאי דשמיע להו קאמר היכי הוה עובדא, אבל כל חד וחד מודה לסברא דחבריה אי הוה מתרע הכי. ובפר"ח ובדברי גאון אחד כתוב והילכתא כוותיה דרב הונא וכדשנינן שאני חלב דמפעפע ונבלע בכל האברים מדפריך מדרב הונא אשמואל. ותו מדאמרינן [צ"ג ע"א] גבי חוטי דתרבא דלית ליה תקנתא עד דשליף להו ש"מ הילכתא כוותיה. והא דאמר ר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף והולך עד שמגיע לחלבו נדחו דבריו חדא דאמרו ליה כחוש היה ועוד דרב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבא הוה ורבא אמר כילכית באילפס הוה ולדבריהם לא נדחו דברי רב הונא וסוגיא כוותיה. עד כאן לשונם. ונ"ל דהכי בעי למימר. נדחו דברי ר' יוחנן, לא בחלב מרובה דומיא דרב הונא איירי ותיקשי אהדדי, אלא נדחו דלא קשיין אהדדי, ולא פליגי דכחוש הוה ומיהו פורתא הוה מדקאמר בחלבו, ומיהו הילכתא כרב הונא וכר' יוחנן וככל הני אימוראי דמשני ודחו דלא פליגי. ותו ראייה דתנן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. והתם בצלי דפסח מיירי ורוטבו היינו שומנו ולא מיתסר כוליה בין למ"ד עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אע"ג דהוי רותח, וסגי ליה ביטול מקומו או בקומץ כשיעור אומד הפיעפוע. ותו תניא התם [פ' כיצד צולין] סכו בשמן של תרומה אם של ישראל הוא אם חי ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. ופרכינן מיניה למ"ד תתאה גבר דלדידיה הוה ליה כחם לתוך חם דהיינו רותח ורותח ואמאי סגי ליה בקליפה ומשני שאני סיכה דמשהו עבדי לה. פירוש ואי איפשר שפיעפע בכולו. אבל מעיקרא הוה קס"ד דהרבה בסיכתו ופיעפע בכולו. והכי הילכתא דהא תניא כוותיה דשמואל ושינוייא עיקר. אלמא דבצלי גופיה מיפלגיה הכל לפי מראית העין. במליחה נמי אפילו החלב מרובה, ניכר שאינו מצטמק ונפחת ואין ריחו נודף כמו בצלי שניתוך ומצטמק ונמעט וריחו נודף הילכך לא מיתסר כולי האי גבי מליחה. והא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף אפילו לההוא לישנא דבית השחיטה רותח, ולא אמרינן שדא תיכלא בכוליה ולא ליסגי ליה בקליפה, אע"ג דההיא רותח דמי לבישול וחמיר טפי שמבליע בכל מקום, התם לאו רותח גמור הוא ולא הגיע אפילו לכדי שהיד סולדת בו והוה ליה כההוא דתנן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ז ע"א] חתיכה שנגעה בחתיכה אין אסור אלא מקום שבלע והתם מיירי על כורחי' שלא נתבשלו יחד אלא כשהעלו אותם רותחין מן הקלחת נגעו זה בזה וסגי ליה בקליפה לפי האומד של הבליעה. והא דאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח, איפשר לומר משום דבעי קליפה והכל לפי מה שהדם מרובה על הסכין. וכל מליחה זו שפירשתי שיש לחוש, במליחה שאינו נאכל מחמת מילחו דהוא דווקא הוי כרותח דצלי. ונראה בעיני דמליחות לקדירה הוי שאינו נאכל מחמת מילחו ולא כפר"ש שפירש [קי"ב ע"א ד"ה דאינו] כמו בשר ליבש. וכן משמע בהלכות גדולות דרב יהודאי [הל' דם דקל"ג סע"ב] שפירש דשיעור מליחה כשיעור צלי, דסבירא ליה דצלי מפיק דמא ומלח מפיק דמא הילכך שיעורן שוה. ולדבריו איזה מליחה הוי כרותח דצלי שאינו נאכל מחמת מלחו. וטעמא דמסתבר הוא דקיימא לן כבולעו כך פולטו א"כ ההוא מליחה דמבליע לאסור ההוא נמי מפליט. ובמנחות בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ה"פ, יכול יתן בו טעם (בבינה) [כבינה], מעט, ת"ל תמלח, הרבה. ומסקנה וכן לקדירה. וכן פירש בערוך בערך בינה. וכן שיטת ר"ת. וכן מצאתי בפירוש קדמונים. וכן צריך לפרש יכול יטבלנו בתבן ובטיט שאינו מקפיד לערבו כל כך ופעמים שאינו יפה בלול שבמקום אחר יבש, ת"ל תמלח להחמיר, יכול יעשנו כבניין מעט ת"ל [תמלח] להחמיר אי תמלח יכול במי מלח שאינו חזק כמו מלח גופיה, ת"ל תמלח בגוף תמלח יכול במלח סדומית שחזקה ביותר כדאמרינן בשמונה שרצים [ק"ח ע"ב] אמר רב יוסף לא טבע אינש בימה דסדום וכו', עד תמלח בכל שהוא באיזה מלח שיהיה. ואע"ג דלגבי דם שמלחו פריך כיון דמלחיה נפק ליה מתורת (דבר) [דם] ומשני מהו דתימא משדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל, לאו למימר דבכל קרבנות מלחינן משהו אלא כדאמרי דתמלח טובא משמע אבל גבי דם דלא אפשר הוה אמינא למשדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל. כך נ"ל. ורש"י פירש יכול יתן בו טעם כבינה טובא ת"ל תמלח מעט צריך למלוח משני צידי האבר. וכן מפרש כולה להקל. ואית דגרסי התם וכן לצלי. ואינו בספרים ישנים. אלא וכן לקדירה דווקא גרסינן. וקבלתי ממורי אבי דבמליח צריך קליפה ולא ששים. וכן קבלתי ממורי הראב"ש. וטעמא מסתבר לפי עניות דעתי, דגבי בישול דסליק ליה דיקולא ומבליע בכל מקום שאין האיסור במקום אחד כדאמרינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"ב] בד"א כשניער וכיסה וכו', אלמא כל היכי שלא ניער וכסה לא בטל בס' משום דהאיסור במקום אחד ולא מהני שאר חתיכות שבקדירה לבטל. הילכך גבי מליחה נמי שלא עבר האיסור כל החתיכה אלא במקום נגיעתו דומיא דצלי, שקולף ההוא מקום האיסור וצריך קליפה והשאר לא מהני לבטל. ואם אינו יודע מקום שנגע בחתיכה יקלוף כולה. ואם חתיכות טובא נינהו ונגע האיסור באחת מהן ואינו יודע באיזה נגע, אם חתיכה זו ראויה להתכבד בה בפני אורחים לא בטלה ואע"פ שאין כולה איסור. ואם לאו בטילה בלא קליפה ברוב דחד בתרי בטיל. וכן פסק רבינו שמואל ב"ר מאיר ורבינו יב"א דכל היכי דלא נתבשל יחד איסור והיתר אלא נתערב חד בתרי בטול. ואני דנתי כן הסברא עד שלא ראיתי פיסוקי וראייתי בידי ועת לקצר. וההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשמע בפרק גיד הנשה [צ"ח ע"א] דמשערינן בשישים, צריך לפרש דיקולא קלחת מים כדאמרינן בפרק כל שעה [ל"ט ע"ב] איידי דסליק דיקולא דמיא וכו', ואין לפרש דיקולא סל, דלא במליחה מיירי. ובהלכות גדולות משמע לכאורה דפליג עלן. וזהו לשונו וגידא דנשייא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט לא שנא נתבשל ול"ש נצלה או נמלח אבל שמנונית דידיה כי נתבשל או נמלח אסור כל דמבשל בהדיה אלא כשיעורא דששים. ויש לדחות דששים אנתבשל קאי ולא אצלי ומליח. ורבינו שב"ט פליג נמי וכתב הא דאסר רב הונא בחלב דמפעפע כגון שלא היה ששים וכן במליחה אבל איכא ששים שריא. וכן ראיתי מורים רבותיי ז"ל בשפירא, מליחה בששים, וכן העידו על הרב ר' שמחה. ותשובת רבינו יצחק הלבן זצ"ל הראו לי נמי דמליחה בששים, וראייה מן ההיא אטמתא דמלחו בגידא דנשיא וכו' [צ"ז ע"ב]. וסתם דבריו. ואני דנתי לפניהם כמו שדיקדקתי מההיא דניער וכיסה דלעיל. והיה נראה להם הראייה אלא שהיו נתלים באילנות גדולים. ופירוש דשמע' דאטמתא הכי נראה בעיניי, ההיא אטמתא דאימלח בגידא דנשיא ביה ריש גלותא ע"כ מעט משומן גיד הנשה היה דבוק בו, דמשום גיד גרידא לא הוה מיתסר דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי אתו שאילו למר בר רב אשי ואמר אבא שרי והכי הילכתא א"ל רב אחא לרבינא מאי דעתיך (דאמרת) [דאסרת] דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ואין כאן ששים בשומן ואסור בנותן טעם, הא אמר שמואל לא שנו, דבעינן ששים, אלא שנתבשל בו, דשדא ביה תיכלא בכוליה, אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, והכא השומן הוא המועט ואפילו אם הוא מרובה אינו מפעפע בכולו כדפרי' לעיל וא"צ כי אם לקלוף עם מקום פיעפוע, ואמאי קא אסרית כוליה דמליח כרותח דצלי, וגם צלי סגי ליה בקליפה כדפרי' לעיל אפילו אם יש שומן מעט, ושומן מרובה במליח כשומן מועט דצלי כמו שפירשתי לעיל, וכי תימא כרותח דמבושל קאמר והא וכו'. ועל אורחא דא סלקא שמעתא ואין לפרש דאימלוח בלא שומן הגיד ולתנא דמתניתין דקסבר יש בגידין בנותן טעם פליגי דלא כהלכתא אלא כדפרישית עיקר. אבי העזרי.
<h2>דף קיג.</h2>
נראה בעיני שאם נמלח בשר וחלב יחדיו, שצריך הבשר קליפה במקום שידוע שנגע בחלב וצריך להעמיק בקליפתו קצת יותר לפי אומד הדעת ממה שאם נמלח בהדי נבילה כחושה. וגבי ציר לא שייך למימר בעידנא דפליט לא בלע כי אם גבי דם. ואמר [חולין קי"ב ע"ב וש"נ] הטמא לאסור צירו ורוטבו וקיפה שלהן. ואם נפשך לומר הא אמרינן [שם צ"ז ע"ב] דמליח הרי הוא כרותח דצלי, וגבי צלי אמרינן בפרק גיד הנשה [שם ע"א] שאני חלב דמפעפע, ואמרינן גבי גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אודניה, כי דייקת ביה לאו מילתא היא דהא פרכינן עלה והא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה. ומדקאמר בחלבו, ש"מ דחלב היה שם איך מעט שיהיה ואי איפשר דלא פיעפע פורתא ואפילו הכי שרי ליה ר' יוחנן בקליפה עד שמגיע לחלבו, פירוש עד מקום שנשער שפיעפע חלבו והשאר מותר. והא דאסרינן מריש אוני כגון שחלב היה מרובה וניכר שמפעפע בכל מקום ונוטף אפילו מריש אוני כשניתך מחום האש. וכן משמע מההיא דכוליא בחלבא הוה [שם] שפירש ר"ש דשרייה משום דמפסיק קרמא בינייהו ולא עבר את כולו. ולא תיקשי לרב הונא התם עבר את כולו. הכי סוגיא ופירושא. וכיון שהוכחנו דכל היכא דאי איפשר שפיעפע בכולו דשריא עד קליפת מקום הפיעפוע אפילו בכוליא הטמונה ומכוסה בחלב כיון שחלב דק מהני קרמא, ואפילו גבי צלי, כ"ש גבי מלוח שנראין הדברים לעינים שאינו מפעפע וניתוך כאן מתוך חום צלי אש, שאפילו אם החלב מרובה אינו ניתוך, דסגי ליה בקליפה טפי פורתא מבכחוש משום הציר. ותו דהחתיכה עבה מקרום כוליא. ואע"ג דהוי כרותח דצלי, בצלי אזלי נמי רבנן בתר אומדנא, שאם לכל דבריהם שוין, וכי נימא ריחא (לאו) מילתא היא למאן דאית ליה, במליח שלא נגעו זה בזה אם הם מכוסים בכלי אחד כמו צלי. אתמהא. אלא הכל לפי העניין, דאין ריחו נודף כמו בצלי. ואע"ג דאיכא מאן דמשני [שם] כילכית באילפס הואי, כל הני שינויי לא פליגי אהדדי, אלא כל חד וחד מאי דשמיע להו קאמר היכי הוה עובדא, אבל כל חד וחד מודה לסברא דחבריה אי הוה מתרע הכי. ובפר"ח ובדברי גאון אחד כתוב והילכתא כוותיה דרב הונא וכדשנינן שאני חלב דמפעפע ונבלע בכל האברים מדפריך מדרב הונא אשמואל. ותו מדאמרינן [צ"ג ע"א] גבי חוטי דתרבא דלית ליה תקנתא עד דשליף להו ש"מ הילכתא כוותיה. והא דאמר ר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף והולך עד שמגיע לחלבו נדחו דבריו חדא דאמרו ליה כחוש היה ועוד דרב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבא הוה ורבא אמר כילכית באילפס הוה ולדבריהם לא נדחו דברי רב הונא וסוגיא כוותיה. עד כאן לשונם. ונ"ל דהכי בעי למימר. נדחו דברי ר' יוחנן, לא בחלב מרובה דומיא דרב הונא איירי ותיקשי אהדדי, אלא נדחו דלא קשיין אהדדי, ולא פליגי דכחוש הוה ומיהו פורתא הוה מדקאמר בחלבו, ומיהו הילכתא כרב הונא וכר' יוחנן וככל הני אימוראי דמשני ודחו דלא פליגי. ותו ראייה דתנן בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. והתם בצלי דפסח מיירי ורוטבו היינו שומנו ולא מיתסר כוליה בין למ"ד עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אע"ג דהוי רותח, וסגי ליה ביטול מקומו או בקומץ כשיעור אומד הפיעפוע. ותו תניא התם [פ' כיצד צולין] סכו בשמן של תרומה אם של ישראל הוא אם חי ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. ופרכינן מיניה למ"ד תתאה גבר דלדידיה הוה ליה כחם לתוך חם דהיינו רותח ורותח ואמאי סגי ליה בקליפה ומשני שאני סיכה דמשהו עבדי לה. פירוש ואי איפשר שפיעפע בכולו. אבל מעיקרא הוה קס"ד דהרבה בסיכתו ופיעפע בכולו. והכי הילכתא דהא תניא כוותיה דשמואל ושינוייא עיקר. אלמא דבצלי גופיה מיפלגיה הכל לפי מראית העין. במליחה נמי אפילו החלב מרובה, ניכר שאינו מצטמק ונפחת ואין ריחו נודף כמו בצלי שניתוך ומצטמק ונמעט וריחו נודף הילכך לא מיתסר כולי האי גבי מליחה. והא דאמרינן בפרק הכל שוחטין [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף אפילו לההוא לישנא דבית השחיטה רותח, ולא אמרינן שדא תיכלא בכוליה ולא ליסגי ליה בקליפה, אע"ג דההיא רותח דמי לבישול וחמיר טפי שמבליע בכל מקום, התם לאו רותח גמור הוא ולא הגיע אפילו לכדי שהיד סולדת בו והוה ליה כההוא דתנן בזבחים פרק דם חטאת [צ"ז ע"א] חתיכה שנגעה בחתיכה אין אסור אלא מקום שבלע והתם מיירי על כורחי' שלא נתבשלו יחד אלא כשהעלו אותם רותחין מן הקלחת נגעו זה בזה וסגי ליה בקליפה לפי האומד של הבליעה. והא דאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח, איפשר לומר משום דבעי קליפה והכל לפי מה שהדם מרובה על הסכין. וכל מליחה זו שפירשתי שיש לחוש, במליחה שאינו נאכל מחמת מילחו דהוא דווקא הוי כרותח דצלי. ונראה בעיני דמליחות לקדירה הוי שאינו נאכל מחמת מילחו ולא כפר"ש שפירש [קי"ב ע"א ד"ה דאינו] כמו בשר ליבש. וכן משמע בהלכות גדולות דרב יהודאי [הל' דם דקל"ג סע"ב] שפירש דשיעור מליחה כשיעור צלי, דסבירא ליה דצלי מפיק דמא ומלח מפיק דמא הילכך שיעורן שוה. ולדבריו איזה מליחה הוי כרותח דצלי שאינו נאכל מחמת מלחו. וטעמא דמסתבר הוא דקיימא לן כבולעו כך פולטו א"כ ההוא מליחה דמבליע לאסור ההוא נמי מפליט. ובמנחות בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ה"פ, יכול יתן בו טעם (בבינה) [כבינה], מעט, ת"ל תמלח, הרבה. ומסקנה וכן לקדירה. וכן פירש בערוך בערך בינה. וכן שיטת ר"ת. וכן מצאתי בפירוש קדמונים. וכן צריך לפרש יכול יטבלנו בתבן ובטיט שאינו מקפיד לערבו כל כך ופעמים שאינו יפה בלול שבמקום אחר יבש, ת"ל תמלח להחמיר, יכול יעשנו כבניין מעט ת"ל [תמלח] להחמיר אי תמלח יכול במי מלח שאינו חזק כמו מלח גופיה, ת"ל תמלח בגוף תמלח יכול במלח סדומית שחזקה ביותר כדאמרינן בשמונה שרצים [ק"ח ע"ב] אמר רב יוסף לא טבע אינש בימה דסדום וכו', עד תמלח בכל שהוא באיזה מלח שיהיה. ואע"ג דלגבי דם שמלחו פריך כיון דמלחיה נפק ליה מתורת (דבר) [דם] ומשני מהו דתימא משדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל, לאו למימר דבכל קרבנות מלחינן משהו אלא כדאמרי דתמלח טובא משמע אבל גבי דם דלא אפשר הוה אמינא למשדא משהו למצוה בעלמא קמ"ל. כך נ"ל. ורש"י פירש יכול יתן בו טעם כבינה טובא ת"ל תמלח מעט צריך למלוח משני צידי האבר. וכן מפרש כולה להקל. ואית דגרסי התם וכן לצלי. ואינו בספרים ישנים. אלא וכן לקדירה דווקא גרסינן. וקבלתי ממורי אבי דבמליח צריך קליפה ולא ששים. וכן קבלתי ממורי הראב"ש. וטעמא מסתבר לפי עניות דעתי, דגבי בישול דסליק ליה דיקולא ומבליע בכל מקום שאין האיסור במקום אחד כדאמרינן בפרק כל הבשר [ק"ח ע"ב] בד"א כשניער וכיסה וכו', אלמא כל היכי שלא ניער וכסה לא בטל בס' משום דהאיסור במקום אחד ולא מהני שאר חתיכות שבקדירה לבטל. הילכך גבי מליחה נמי שלא עבר האיסור כל החתיכה אלא במקום נגיעתו דומיא דצלי, שקולף ההוא מקום האיסור וצריך קליפה והשאר לא מהני לבטל. ואם אינו יודע מקום שנגע בחתיכה יקלוף כולה. ואם חתיכות טובא נינהו ונגע האיסור באחת מהן ואינו יודע באיזה נגע, אם חתיכה זו ראויה להתכבד בה בפני אורחים לא בטלה ואע"פ שאין כולה איסור. ואם לאו בטילה בלא קליפה ברוב דחד בתרי בטיל. וכן פסק רבינו שמואל ב"ר מאיר ורבינו יב"א דכל היכי דלא נתבשל יחד איסור והיתר אלא נתערב חד בתרי בטול. ואני דנתי כן הסברא עד שלא ראיתי פיסוקי וראייתי בידי ועת לקצר. וההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשמע בפרק גיד הנשה [צ"ח ע"א] דמשערינן בשישים, צריך לפרש דיקולא קלחת מים כדאמרינן בפרק כל שעה [ל"ט ע"ב] איידי דסליק דיקולא דמיא וכו', ואין לפרש דיקולא סל, דלא במליחה מיירי. ובהלכות גדולות משמע לכאורה דפליג עלן. וזהו לשונו וגידא דנשייא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט לא שנא נתבשל ול"ש נצלה או נמלח אבל שמנונית דידיה כי נתבשל או נמלח אסור כל דמבשל בהדיה אלא כשיעורא דששים. ויש לדחות דששים אנתבשל קאי ולא אצלי ומליח. ורבינו שב"ט פליג נמי וכתב הא דאסר רב הונא בחלב דמפעפע כגון שלא היה ששים וכן במליחה אבל איכא ששים שריא. וכן ראיתי מורים רבותיי ז"ל בשפירא, מליחה בששים, וכן העידו על הרב ר' שמחה. ותשובת רבינו יצחק הלבן זצ"ל הראו לי נמי דמליחה בששים, וראייה מן ההיא אטמתא דמלחו בגידא דנשיא וכו' [צ"ז ע"ב]. וסתם דבריו. ואני דנתי לפניהם כמו שדיקדקתי מההיא דניער וכיסה דלעיל. והיה נראה להם הראייה אלא שהיו נתלים באילנות גדולים. ופירוש דשמע' דאטמתא הכי נראה בעיניי, ההיא אטמתא דאימלח בגידא דנשיא ביה ריש גלותא ע"כ מעט משומן גיד הנשה היה דבוק בו, דמשום גיד גרידא לא הוה מיתסר דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי אתו שאילו למר בר רב אשי ואמר אבא שרי והכי הילכתא א"ל רב אחא לרבינא מאי דעתיך (דאמרת) [דאסרת] דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ואין כאן ששים בשומן ואסור בנותן טעם, הא אמר שמואל לא שנו, דבעינן ששים, אלא שנתבשל בו, דשדא ביה תיכלא בכוליה, אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, והכא השומן הוא המועט ואפילו אם הוא מרובה אינו מפעפע בכולו כדפרי' לעיל וא"צ כי אם לקלוף עם מקום פיעפוע, ואמאי קא אסרית כוליה דמליח כרותח דצלי, וגם צלי סגי ליה בקליפה כדפרי' לעיל אפילו אם יש שומן מעט, ושומן מרובה במליח כשומן מועט דצלי כמו שפירשתי לעיל, וכי תימא כרותח דמבושל קאמר והא וכו'. ועל אורחא דא סלקא שמעתא ואין לפרש דאימלוח בלא שומן הגיד ולתנא דמתניתין דקסבר יש בגידין בנותן טעם פליגי דלא כהלכתא אלא כדפרישית עיקר. אבי העזרי.
